עבירת רצח

מאת עו"ד פלילי אריאל עטרי

עבירת הרצח מוסדרת בסעיף 300 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 בזו הלשון:

300. (א)  העושה אחת מאלה יאשם ברצח ודינו – מאסר עולם ועונש זה בלבד:

(1)   גורם במזיד, במעשה או במחדל אסורים, למותו של אביו, אמו, סבו או סבתו;

(2)   גורם בכוונה תחילה למותו של אדם;

(3)   גורם במזיד למותו של אדם תוך ביצוע עבירה או תוך הכנות לביצועה או כדי להקל על ביצועה;

(4)   גורם למותו של אדם כשנעברה עבירה אחרת, כדי להבטיח לעצמו, או למי שהשתתף בביצוע אותה עבירה, בריחה או הימלטות מעונש.

           (ב)   מי שהורשע ברצח לפי סעיף 2(ו) לחוק לעשיית דין בנאצים ועוזריהם,   תש"י-1950, דינו – מיתה.

על מנת לבסס הרשעת אדם בעבירה פלילית נדרשת התביעה להוכיח שהתמלאו בו יסוד נפשי – מחשבה או רצון ברמה מסויימת שמשתנה מעבירה לעבירה ויסוד עובדתי שבו כלולות העובדות שאותן על התביעה להוכיח.

בבואנו לבחון את יסודות עבירת הרצח

על פי פסיקת בתי המשפט נהוג לומר כי עבירה זו מורכבת ממספר יסודות:

v     יסוד עובדתי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם גרם למותו של אדם במעשה או במחדל. יסוד זה יכול לשמש בסיס להרשעה בכל אחת מעבירות ההמתה.

v     יסוד נפשי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם חזה או צפה את התוצאה הקטלנית של מעשיו וכי הנאשם קבע לעצמו מטרה לגרום למותו של אדם ורצה בהתגשמותו, בהעדר קנטור- השולל שיקול ויישוב הדעת. בתי המשפט קבעו כי ישנם שלושה יסודות לרכיב ה"כוונה תחילה" שבעבירת הרצח והם: יסוד ההכנה, יסוד הפעולה בדם-קר (העדר קנטור) ויסוד ההחלטה להמית בו יש צורך בהוכחת "הכנה מוקדמת" אשר מהווה למעשה את הביטוי לשיקול ויישוב הדעת. יודגש בעניין ההחלטה להמית, כי אין זה משנה אם זו הכוונה היתה מופנית כלפי אדם מסוים או כלפי קבוצת אנשים.

על התביעה להוכיח את התמלאות שני היסודות ברמה שמעבר לכל ספק סביר. כך, לשם המחשה באו הדברים לביטוי בערעור בענין  יצחק איסקוב נ' מדינת ישראל, בו זיכו שופטי בית המשפט העליון, פה אחד, נאשם שהורשע ברצח בבית המשפט המחוזי והרשיעו  אותו, במקום זאת, בעבירת הריגה. באותו מקרה הנאשם ירה  ארבעה כדורי אקדח שהחזיק ברישיון  לעבר אדם אחר ובכך הביא למותו. בית המשפט העליון זיכה את המערער מעבירת הרצח בשל העובדה כי בנסיבות המקרה לא הוכח כי התגבשה אצלו כוונה להמית.  הסכסוך התחיל בשל  הערת הנאשם על נהיגה פרועה של נהג רכב אחר שנסע בסמוך לו.  לאחר מכן נהג הרכב השני ואביו- המנוח,  עצרו את רכבם ליד רכבו של הנאשם שבקש להתרחק מהם,   גדפו אותו מול בני משפחתו, תקפו  אותו ואף גרמו לו לאבד את ההכרה. לאחר ששב הנאשם להכרתו שלף את האקדח אותו החזיק ברישיון וירה למוות במנוח. בית המשפט קבע כי בשל הנסיבות בהן פעל המערער, כאשר הירי בוצע בהמולה שנוצרה בזירת האירוע, שניות ספורות לאחר שהמערער שב להכרתו וכאשר הוא נתון בלחץ ובהלה  –  התביעה לא הוכיחה כי הנאשם התכוון להמית את המנוח. מטעם מזה זיכה אותו בית המשפט מעבירת הרצח.