עבירת הזיוף

מאת עו"ד פלילי אריאל עטרי

עבירת  הזיוף מוסדרת בסעיף 418 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בזו הלשון:

418. המזייף מסמך, דינו – מאסר שנה; זייף מסמך בכוונה לקבל באמצעותו דבר, דינו – מאסר שלוש שנים; ואם נעברה העבירה בנסיבות מחמירות, דינו –מאסר חמש שנים.

על מנת לבסס הרשעת אדם בעבירה פלילית נדרשת התביעה להוכיח שהתמלאו בו יסוד נפשי – מחשבה או רצון ברמה מסויימת שמשתנה מעבירה לעבירה ויסוד עובדתי שבו כלולות העובדות שאותן על התביעה להוכיח.

בבואנו לבחון את יסודות עבירת הזיוף:

על פי פסיקת בתי המשפט נהוג לומר כי עבירה זו מורכבת ממספר יסודות:

v     יסוד עובדתי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם עשה מסמך, לאו דווקא ע"י כתיבתו, יכול לעשות זאת ע"י כל פעולה היוצרת מסמך, לדוגמא: חיתוך בולים, הטבעת מספר על גבי שלדת מתכת, המהווה למעשה יצירת מספר זיהוי של יצרן, עשיית שימוש בשיטת צילום של פוטו- מונטאג', היוצרת צילום הנחזה כעותק של מסמך קיים, צילום מקור מזויף ויצירת עותק אמיתי לכאורה.

v     יסוד נפשי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם הניע אדם, באמצעות מרמה, לבחור בקו התנהגות מסוים וכמו כן, ששינוי המסמך ייעשה מתוך כוונה להניע אחר, במרמה לפעול על פי השינוי. על פי הפסיקה נראה, כי  לעניין הכוונה לרמות, אין צורך שהכוונה תהא מיידית, דהיינו, הכוונה לרמות  יכולה שתתייחס למועד מסוים בעתיד.

על התביעה להוכיח את התמלאות שני היסודות ברמה שמעבר לכל ספק סביר. כך, לשם המחשה באו הדברים לביטוי בפסק דין ת"פ (חד') 1760/03 מדינת ישראל נ' הרניק יצחק, העוסק ביסוד הנפשי של העבירה, בו הואשם הנאשם אשר הינו בעל חנות למוצרי ספורט, כי ביקש מהמתלונן ששהה בחנות, את כרטיס החיוב שלו, והסביר לו כי מעוניין רק לבדוק אם המכונה עובדת, באמצעות הכרטיס, כאשר עשה בו שימוש בכוונה כדי להונות וחייב את הכרטיס לזכות החנות ולא יידע אותו בגין חיוב הכרטיס. בית המשפט פסק כי התביעה לא הוכיחה מעל לכל ספק סביר כי הנאשם אכן עשה שימוש בכרטיס החיוב של המתלונן, לא הובאה כל ראיה פוזיטיבית ממשית הקושרת את הנאשם לביצוע של שימוש כאמור ולא הוכח היסוד הנפשי של "כוונה להונות" ולפיכך זיכה את הנאשם.

פסק דין נוסף העוסק בסוגיה הינו ת"פ (י-ם) 3231/99 מדינת ישראל נ' מחיסן איהאב, בו יוחס לנאשם על פי אחד מסעיפי כתב האישום עבירה של זיוף. הנאשם, בהיותו מתדלק בתחנת הדלק, החזיק בכרטיס חיוב, שבוטל ע"י בעליו והשתמש בו 16 פעמים ללא ידיעתו וללא הסכמת הבעלים, ע"י כך שמכר דלק ומוצרים ללקוחות, ששילמו לו במזומן והוא נטל את הכספים לעצמו. כנגד עסקאות אלה ביצע פעולות חיוב בכרטיס הנ"ל. בית המשפט פסק כי התביעה לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל על כתפייה להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר, וכי לא ניתן לפסוק שהמסקנה היחידה היא אשמתו של הנאשם ולפיכך זיכה בית המשפט את הנאשם מחמת הספק.