עבירת איסור פרסום

מאת עו"ד פלילי אריאל עטרי

עבירת איסור פרסום מוסדרת בסעיף 352 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977, בזו הלשון:

352. (א)  המפרסם ברבים שמו של אדם או של כל דבר שיש בו כדי לזהות אדם כמי שנפגע בעבירה או כמי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה לפי סימן זה, בין על ידי כלל הציבור ובין על ידי סביבתו הקרובה, או לרמוז על זיהויו כאמור, בין באמצעות פרסום של קולו, דמותו, כולה או חלקה, סביבתו או דמויות הקרובות לו, ובין בדרך אחרת, דינו – מאסר שנה.

           (ב)  לא ישא אדם באחריות פלילית לפי סעיף קטן (א) אם האדם ששמו או זהותו פורסמו כאמור נתן את הסכמתו לפרסום, בפני בית משפט או אם בית משפט התיר את הפרסום מטעמים מיוחדים שיירשמו.

           (ג)   המצלם אדם, בשל היותו מי שנפגע בעבירה או מי שהתלונן כי הוא נפגע בעבירה לפי סימן זה, תוך כדי בילוש או התחקות אחריו, העלולים להטרידו, או תוך הטרדה אחרת, לרבות תוך המתנה לאותו אדם בבית המשפט או בתחנת משטרה, והכל בלא הסכמתו שניתנה מראש, דינו – מאסר שישה חודשים או מחצית הקנס האמור בסעיף 61(א)(4); הסכמה כאמור תינתן לעניין בגיר – בכתב, ולעניין קטין – בפני בית המשפט.

           (ד)  הוראות סעיף זה לא יחולו על פרסום או צילום שנעשה על ידי המשטרה או מטעמה לשם חקירת עבירות, חקירת מוות או איתור נעדרים, כשהפרסום או הצילום חיוני לצורך החקירה או האיתור כאמור.

על מנת לבסס הרשעת אדם בעבירה פלילית נדרשת התביעה להוכיח שהתמלאו בו יסוד נפשי – מחשבה או רצון ברמה מסויימת שמשתנה מעבירה לעבירה ויסוד עובדתי שבו כלולות העובדות שאותן על התביעה להוכיח.

בבואנו לבחון את יסודות עבירת איסור פרסום:

על פי פסיקת בתי המשפט נהוג לומר כי עבירה זו מורכבת ממספר יסודות:

v     יסוד עובדתי בו נדרשת התביעה להוכיח כי הנאשם פרסם ברבים שמו של אדם כלשהו, ואין נפקא מינה אם מדובר בשמו של קורבן העבירה או של אדם אחר אשר ניתן לזהות אותו כנפגע העבירה. מדובר על אדם שהיה קורבן לעבירת מין.

v     יסוד נפשי: בו נדרשת התביעה להוכיח כי לנאשם הייתה מודעות כלפי רכיבי היסוד העובדתי של העבירה, על מנת להרשיע בעבירה זו.

על התביעה להוכיח את התמלאות שני היסודות ברמה שמעבר לכל ספק סביר. כך, לשם המחשה באו הדברים לביטוי בפסק דין ת"פ 3125/01 מדינת ישראל נ' עמיקם קסיר, באותו מקרה הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו עבירות שלמעשה מגונה, הטרדה מינית ופרסום שמה של המתלוננת בעבירת הטרדה מינית והתנכלות. הנאשם הינו מנהל מחלקת החינוך בעיריית מעלה אדומים. נטען כי ניצל את מרותו במספר הזדמנויות בכך שהטריד מינית וביצע מעשים מגונים בשתי נשים. בעת השביתה הכללית ברשויות המקומיות ניגש אל המתלוננת הראשונה מאחור, נצמד אליה ובשתי ידיו תפס את החזה של בחוזקה. במועד אחר נטען כי חיכך הנאשם את מרפק ידו בחזה של המתלוננת. וביצע מעשים דומים כאלה ואחרים במקרים שונים. לאחר שהנאשם נחקר במשטרה, הוא כינס את עובדי מחלקתו והודיע להם כי המתלוננת הגישה נגדו תלונה על הטרדה מינית, תוך שהוא מציין את שמה המלא ומקום עבודתה. הנאשם אמר את הדברים בכוונה לפגוע במתלוננת. בית המשפט פסק כי במקרה זה נאמרו הדברים באסיפת אנשים ולפרסום נתוניה של המתלוננת משמעות מבחינתם ומכאן שאמירה זו עונה להגדרת פרסום, עצם אמירת הדברים מהווה פרסום ללא קשר לידיעה ולפיכך הרשיע אותו בעבירה זו.

מקרה נוסף העוסק בסוגיה זו הינו פסק דין ע"פ 5877/09 חיים יאנוס נ' מדנית ישראל, בו הוגש כתב אישום המייחס לנאשם עבירות של הטרדה מינית. בשני המקרים ניתן צווי איסור פרסום על פרטי המתלוננת, ולאחר זיכוי הנאשמים בבית משפט קמא, הוסרו צווי איסור הפרסום ומכאן הערעורים. חיים יאנוס (הנאשם) עתר לביטולו של הצו ולפרסום שמותיהן של המתלוננות. בית המשפט פסק כי לאור הנסיבות במקרה זה, יבטל בית המשפט העליון את פסק דינו של בית המשפט המחוזי ויעמיד את צו איסור פרסום שמותיהן של המתלוננות בעינו.